ניתוח מתיחת פנים של בתיה מלמד

*תודה רבה למגזין לאישה ולבתיה מלמד על כתבה מקסימה, מרגשת ומרתקת שהיא פשוט חובה עבור כל אישה, באשר היא:

"…ולפתע צנחה מטה, כל כך לפתע, שלאליס לא הייתה שהות ולו לרגע לחשוב על עצירה, כשגילתה שהיא נופלת אל תוך מה שנראה כמו באר עמוקה מאד…" (לואיס קרול, הרפתקאות אליס בארץ הפלאות).
ככה זה היה. אני קשורה אל מיטת הניתוחים (ונכון יותר לומר, שאני בוחרת להיקשר אל המיטה הזאת), דקירה אחת בזרוע, הרופא המרדים מחייך אלי ואומר "תבחרי חלום", אני עוד מספיקה להבין שהוא לא המציא את הבדיחה הזאת בשבילי, ובכל זאת מתחילה לענות לו משהו כמו "כן, משהו על חתיך הורס", כאילו שאיני יודעת איך אני נראית ברגע זה ושרק בחלום יש מצב שאיזה גבר יבחין בי בכלל. כך או אחרת, ממילא אני מאבדת את עצמי באמצע המשפט וצוללת אל שקט מתוק ומענג, שרק בדיעבד יזכיר לי את אליס בארץ הפלאות, השמה את מבטחה בארנב ויוצאת למסע אל הבלתי נודע.

ל"ארנב" שלי קוראים ד"ר יעקב בר, וזה קרה בינואר השנה: ניתוח מתיחת פנים, כולל עפעפיים, בהרדמה כללית (שש שעות), ולמעשה, שיעור נדיר לחיים, שנמשך עד היום ובמהלכו אני מלקטת הבנות ותובנות ומחשבות והפתעות, שמלמדות אותי על עצמי ועל נשיותי ועל גברים ועוד יותר על החברות הטובות, אבל על זה בהמשך.

הכול התחיל בצוואר. על פי הרופאים, החל מגיל 43 מתחיל הצוואר שלנו להראות סימני רפיון, שלמרבה הצער הולכים רק בכיוון אחד: למטה! ולא סתם למטה, אלא עם תוספות מידלדלות ומתרופפות, שמשלב כלשהו הפכו אותי (בעיניי, יש לומר) לאירוע צווארי מהלך.
ויחד עם זאת, במשך שנים לא עלה על דעתי לבצע ניתוח. לא. העבודה הפנימית שלי על הבעיה, הרופסת והולכת, התבטאה בהחלטה: "אני אזדקן בחן" – החלטה שדימתה אותי בעיניי לאישה האצילית והטבעית והשלמה עם עצמה שכל כך רציתי להיות. אבל זה לא עבד. כלומר, זה עבד כל עוד לא נתקעה מולי איזו מראה בלתי צפויה על הדרך, או כשהלכתי ברחובות נטולי חלונות ראווה. וזה עבד עד לפני כשנה, כשהגעתי לגיל 65 (נכון שאני לא נראית?) ולרגע שבו החלטתי לעשות את זה. ואז, כדרכי, פעלתי מיד. כלומר, מיד לאחר שביררתי וגיליתי שקופות החולים השונות משתתפות בעלות הניתוח ויש ביכולתי לשלם את הסכום המופחת במלואו (ללא הנחות וטובות וצ'ופרים לעיתונאים ושכמותם). אבל על זה בהמשך.

צוואר בקבוק רגשי

כך כותבת את הדברים, בכנות מכמירת לב, התסריטאית והבמאית נורה אפרון ("כשהארי פגש את סאלי", "נדודי שינה בסיאטל") בספרה "אני שונאת את הצוואר שלי": "אני שונאת את הצוואר שלי. בחיי. אם הייתן רואות את הצוואר שלי אולי גם אתן הייתן שונאות אותו, אבל סביר להניח שלא הייתן אומרות שום דבר, מטעמי נימוס. אם הייתי אומרת לכן משהו בנושא, כמו 'אני ממש לא יכולה לסבול את הצוואר שלי', הייתן כנראה מגיבות באיזה משפט נחמד, כמו 'אני לא מבינה על מה את מדברת'. הייתן משקרות, כמובן, אבל אני סולחת לכן. אני משקרת ככה כל הזמן – במיוחד לחברות שמספרות לי שהן מיואשות מהשקיות הקטנות שיש להן מתחת לעיניים או מהסנטר הכפול או מהקמטים או מהצמיגים במותניים, ושואלות אם אני חושבת שהן צריכות לעשות הרמת עפעפיים או מתיחת פנים או שאיבת שומן".

הגענו אל החברות הטובות. אל כל החברות. אלה שאמרו לך שאת לא צריכה לעשות את זה, אלה שאומרות לך עכשיו שזה נורא יפה, אבל לא היית צריכה לעשות את זה, והכי גרוע – אלה ששואלות אותך אם לדעתך גם הן צריכות לעשות את זה. כי אין כאן עניין של צורך, אלא רק של רצון. ולמי ששואלת אותי אם היא צריכה, יש לי טיפ יעיל: קודם תדעי איך את נראית ואז תחליטי – רוצה או לא. ואחד הדברים שלמדתי במהלך המסע אל מעמקי מחילת הארנב, הוא עד כמה מנגנוני ההדחקה וההכחשה שלנו מתוחכמים, אחות שלי, בכל מה שנוגע לשאלה בת כמה אני נראית.

הנה דוגמה: כל מי שאי פעם סיפרה לי על פגישת המחזור בה השתתפה, נדהמה והתבאסה לראות עד כמה כל האחרות הזדקנו ("זה היה מביך. הן ממש נראות כמו דודות"). ואני שואלת, מה זה אומר אם כל אחת חושבת שכל האחרות הזדקנו? תשובה נכונה, אחותי. והשיעור הוא, שאם את באמת רוצה לדעת בת כמה את נראית, תסתכלי על החברות שלך. את המראה שעל הקיר קל לנו לתמרן, כדי שתגיד שאני עדיין הכי יפה בעיר. מול המראה אפשר לעמוד כך או אחרת, לעשות את הפרצוף הכי מחמיא, להסתכל על הצד הפחות נפול, לעבור על פניה במהירות. אין סוף למניפולציות. אבל החברות בגילנו? הן נראות בדיוק כמונו. נו, טוב. אולי בחצי שנה יותר.

אחרי

יום לאחר הניתוח הוסרו התחבושות וחזרתי הביתה לשבועיים של מנוחה עם נפיחות, שגרמה לעיניים להיראות מלוכסנות (אמרו לי שאני דומה קצת לאחות הסינית הצעירה שאין לי). וחשוב מאד להדגיש, כי כולן שואלות, שהניתוח הזה אינו כרוך בכאבים! בכלל לא! להיפך. אם מופיע כאב הוא מהווה אינדיקציה לבעיה כלשהי. התחושה היא של אי נוחות מסוימת ומתח באזור הלחיים והצוואר (שמרגיש כאילו למישהו בא לחנוק אותך). המתח הזה מתפוגג לאטו, אצל כל אחת על פי נתוניה האישיים. אותי הוא מעצבן עד היום, אבל פוחת והולך.
שאלה אחרת, אותה מרבים לשאול אותי, היא "איך יש לך אומץ?" והתשובה היא, שכלל לא חשבתי על הניתוח במושגים של אומץ. אולי אני אמיצה (כך אומרים), אבל שאלות על אומץ מסתירות ומסגירות פחד ומי שבאמת מפחדת כדאי אולי שתחשוב שוב ושוב. למי ששאלה, נהגתי לומר, שאם אתפגר במהלך ההרדמה אגיע ישירות השמימה, בקלות וללא סבל, ואם חלילה תהיה איזו פשלה, אז בגילי ממילא לא נותרו לי הרבה שנים לסבול בגללה. אבל חשוב לדעת שתקלות קורות, וזה מביא אותי לנושא בחירת הרופא, שגם הוא עולה שוב ושוב על הפרק.

כאמור, אני הגעתי אל ד"ר יעקב בר דרך רשת "פרופורציה", שעובדת עם קופת חולים כללית. שם הציעו לי אותו, והראו לי עבודות שלו (במחשב) ונתנו לי אפשרות לדבר עם מנותחות שלו. ואז קראתי עליו בגוגל (אלוהים ינצור אותו) וכבר כשנפגשנו לראשונה ידעתי שהוא עומד להיות אחד מהגברים המשמעותיים ביותר בחיי. כי ככה זה. מדובר בגבר שאת מתמסרת אליו לחלוטין (במקרה שלי, כי יש גם נשים מנתחות). גבר שאת מפקידה בידיו לא רק את פנייך, אלא גם את תקוותייך ושמחת החיים העתידית שלך וחלומותייך. ולמזלי, במקרה שלי זו הייתה אהבה ממבט ראשון (רק מצדי כנראה, אולי בגלל שאז עוד הייתי מצוידת בצוואר הקודם שלי). ומדוע אני אומרת "למזלי"? כי גם המזל משחק תפקיד משלו בעלילה הזאת. יש לנו בארץ מנתחים מעולים, שעושים עבודות נפלאות. אבל ראיתי כבר פשלות כאלה ואחרות, שיצאו מתחת ידם של טובי המנתחים. וכדרכי, אני מאמינה שגם במקרה הזה ראוי שיצטרפו אל הנתונים היבשים גם תפילה מכל הלב וגם מזל.

"…או שהבאר הייתה עמוקה מאד, או שהיא נפלה לאט מאד, כי היה לה שפע זמן להתבונן סביבה תוך כדי נפילה, ולתהות על מה שיקרה בעוד רגע…" ("הרפתקאות אליס בארץ הפלאות").

גם לי היה שפע של זמן. ומתישהו הבנתי, שיש בכוחו של הניתוח הזה להיות לא רק הליך קוסמטי, אלא הזדמנות למסע לתוך הנפש. הנפש הנשית, במקרה שלי. וכמו שקראתי בגוגל, לאחר כמה ימים גם אני חוויתי דכדוך מסוים. אמנם קצר ומינורי, אבל כזה שעורר את השאלה למה? (איך אפשר להיות עצובה כשאת הילדה הכי יפה בגן?). ואז הבנתי, ששורש הדכדוך נעוץ בהיותה של הפעולה הניתוחית הזאת בלתי הפיכה ולכן מתלווה אליה גם טעם של פרידה. שלא כמו במקרה של איפור שונה, תסרוקת חדשה או השמנה. הנה נפרדתי מהצוואר הקמוט שהיה לי ומהסנטר הנפול והעפעפיים שצנחו. ואני לא מתגעגעת. אבל היי, במשך זמן רב כל כך הם היו אני.

להבה נשית קטנה

פעם הייתי חתיכה (אני לא רוצה להשתמש במילה ההיא, אבל בחיי שזה מה שהייתי). אחר כך הפכתי לאישה נאה. ועם הזמן, מתישהו, הבנתי שאני כבר שקופה. לא בעבודה או במשפחה כמובן, אלא במרחב הציבורי האנונימי. ואני מודה שהשקיפות הזאת עוררה בי געגוע (נכון, פרימיטיבי) אל המקום בו אספתי פעם ברחוב מבטים של גברים, שאף אחד מהם לא עניין אותי באמת. ולא הועילו כל הדיאלוגים, שניהלתי ביני לביני וביני לבין חברותיי, על כך שאנחנו מתאפרות ומתלבשות ומתייפות למען עצמנו, ולא סייעו לי כל הטקסטים הפמיניסטיים, ששיננתי ביני לביני ("אז בסוף זה מה שאת באמת רוצה להיות? אובייקט מיני?"). אני למדתי, שתמיד, בכל גיל, ממשיכה לבעור בתוכנו להבה נשית קטנה, שניזונה גם מהמבטים החומדים האלה. ולא אכפת לי אם קוראים לזה אובייקט או סובייקט.

חלף חודש. אני לא מפסיקה להיות מוקסמת מעצמי. ובד בבד אני מתחילה לשכוח איך נראיתי קודם. אני וגם הסובבים אותי. מרגיז. לכן אני לא נפרדת מהסמארטפון והאייפד, ובקיצור, כל מכשיר שמאפשר לי להעלות צילום מהעבר הקרוב מאוד, להציג לפרטי פרטים את הקריסה שהייתה ולהתענג על התגובות: "יואו, איזה יופי, נראה טבעי לגמרי, גם אני רוצה" ובאותה נשימה את השאלות: "איך היה לך אומץ?", "זה כואב?", "כמה זה עלה?"

עברו שלושה חודשים. הניתוח שלי הצליח מאוד (טפו טפו טפו). הצוואר שייך לעבר, הקמטים נמתחו, העיניים פקוחות כמו פעם, קו הסנטר יפהפה. ובעיקר, המראה הוא טבעי. לא אותו מראה ה"מופתעת", שרבות חוששות מפניו, ובצדק. וכן, כולם מחמיאים לי. אז בת כמה אני נראית? בכל הכתבות שקראתי על הניתוח נכתב, שהוא מצעיר אותך בין עשר לחמש עשרה שנים. לי זה ממש לא משנה. עדיין לא החלטתי בת כמה אני או אם לדייק, בת כמה להגיד שאני. כי הניתוח הזה הוא לא רק סיפור על שינוי חיצוני. לא רק מספר הקמטים שהיו ואינם. הניתוח הזה הוא שלם שערכו עולה על סך כל חלקיו. כי משהו טוב מאוד קרה לי גם בתוכי. משהו התחדש במקום שהיה מוטרד, ולא מרוצה ומתעלם ממראות ומחלונות ראווה. והחיים יפים.

לסיום כמה קטנות על מחיר הניתוח: כאמור, קופות החולים השונות משתתפות בעלות ניתוחים פלסטיים וחלקן בנדיבות רבה (בניתוח כשלי מדובר בהנחה של 70 אחוז!!!), כל זאת בכפוף לסוג הכרטיס של המבוטח. איני מציינת מחירים, הואיל והם משתנים מעת לעת, אך קל לבדוק באינטרנט או ישירות בקופה – זה כדאי!