האביב הגיע, כרגיל, מוקדם מהצפוי. הימים מתארכים, האוויר מתחמם, וקשה להאמין שהחורף בכלל היה כאן. בשנים האחרונות נדמה שהוא כלל לא קיים, והקיץ ממהר להופיע.
ותמיד בעונה זו בכל שנה, התעוררה אצלי אותה תחושה מוכרת ובלתי נעימה בעליל: תחושת השעבוד…
וזה הרי כל כך לא אופייני לי. תמיד ראיתי את עצמי כטיפוס עצמאי. אחת שעושה מה שהיא רוצה, מתי שהיא רוצה – והיכן שהיא רוצה.
אני נראית לא רע, תמיד שמחה להתבלט ולהביע את דעתי, אוהבת שמסתכלים עליי. החברות אומרות שהביטחון העצמי שלי בשמיים ולא ממש נוחת…
מעולם לא פחדתי משינויים. כשהזוגיות שבה הייתי מיצתה את עצמה – קמתי והלכתי. כשמקום העבודה הרגיש לי תקוע – כבר לא הייתי שם. כל חיי (כמעט) פשוט החלטתי ועשיתי. לא חיכיתי ל"גורל" או "לרגע הנכון שיגיע" בשביל לשנות משהו שהפריע לי. ידעתי שאם לא אגרום לשינוי המיוחל להתרחש – הוא לא יגיע מעצמו.
וכך התנהלתי תמיד, למעט פרט קטן (גדול), לכאורה חסר חשיבות: שיער הגוף…
המטרד הזה מציק בעיקר בקיץ, מעין גזירה משמיים. להתייצב מדי בוקר מול הארון ולדעת שאם אני רוצה "ללכת על בטוח" – אני חייבת ללבוש מכנס, ואם בא לי להופיע בעבודה דווקא בחצאית או בשמלה – אני חייבת להתאמץ בשביל זה, ולסבול בכל פעם מחדש את השעווה או הגילוח…
הבעיה היא שעבורי זה ממש לא פשוט להקדיש את הזמן הנוסף לטפל בנושא. ועוד בבוקר?.. אין סיכוי.
רוב החברות שלי כבר מזמן מסירות שיער בלייזר, ומצחיק שדווקא אני נותרתי מאחור. אין לי מושג מדוע, אולי כי כל הסיפור נראה לי כואב. או יקר. או סתם עצלנות לא מוסברת. פסיכולוגים היו אולי אומרים שהתמכרתי לעבודה הקשה. ממש לא ברור…
ויום אחד, לפני שנתיים, זה קרה. כמו הרבה החלטות חשובות בחיים – גם זו הופיעה כך סתם, ללא תכנון מוקדם. מתוך שעמום הקפצתי את שירלי (חברה טובה!) לעבור טיפול לייזר שנקבע עבורה.
בעת שחיכינו, סתם כך, בשביל להעביר את הזמן, עיינתי בעלון ההסבר על הטיפול. גיליתי שמגיעה לי הנחה משמעותית, כך שאני לגמרי מסוגלת לעמוד בהוצאות. כששאלתי את שירלי מה דעתה, היא רק משכה כתפיים, ומבלי להרים את העיניים ממסך הטלפון מלמלה, "ברור שאת חייבת. למה את מחכה?"
ובאמת לא הייתה לי תשובה. ניגשתי אל הדלפק ורכשתי סדרה של שנים-עשר טיפולי הסרת שיער בלייזר.
אני יכולה לספר לכן המון על הטיפול עצמו, למשל שהכאב היה הרבה פחות נורא מכפי שחששתי, או שהשיער הפסיק לצמוח כבר אחרי שמונה טיפולים בלבד, או על המטפלת שטיפלה בי, שבתחילה נראתה קשוחה אבל הסתבר שהיא עדינה ואפילו מצחיקה מאד…
אבל כל זה לא ממש חשוב, כי כבר די שכחתי מהטיפול, חשובה התוצאה.
מה אגיד לכן… כיום, כשמגיע הקיץ – אני כבר לא מתמלאת בתחושת השעבוד, כי פשוט כיף:
– כיף לעמוד מול הארון ולדעת שכל האפשרויות פתוחות בפניי.
– כיף לדעת שאני יכולה לקפוץ לים בכל רגע, ולהסתובב חופשי עם בגד ים (ולא להתעטף במגבת בשביל להסתיר את "הקוצים").
– כיף להרגיש בנוח עם בן הזוג בכל עת…
– והכי כיף – להרגיש חופשיה וספונטנית תמיד כי, היי, כזו אני!
אז הקיץ הזה אני מאושרת.
הקיץ הזה אני מחוברת לעצמי. אני יכולה להתלבש איך שבא לי, ומרגישה בטוחה בכל מצב.
הקיץ הזה אני לגמרי ספונטנית.
שלכן,
ענת ר.
